לפני כעשר שנים, חבר שלי, המכונה צ'יטה, הכיר לי את רחל מהדרום. כמה דרום? סוף העולם ימינה ממש ליד הגבול עם מצרים. מיד התאהבתי בה, בחיוך הכובש שלה, בעינים הנוצצות ובאנרגיות שלה. רחל היא קרמיקאית היוצרת באהבה רבה כלים שימושיים שרובם צבועים בכחול.  לאחר היכרות קצרה וסוחפת, הציעה לנו רחל להתארח אצלה במושב קדש ברנע. לא יכולנו לסרב להצעתה, ארזנו תיקים ונסענו למדבר ליומיים קסומים של חוויה מדברית, עם חברים טובים ואוכל מעולה (שכמובן מוגש בכלים המרהיבים שלה). לשמחתנו הרבה, הציעה לנו רחל לבקר גם בסטודיו שלה. וכך היה: קבוצת אנשים בוגרים שונים במהותם (מנהל פיתוח בכיר, סא"ל מחיל האויר במיל, עורך דין, מטפלת ואני), יושבים בכיתת סדנא, לשים בחימר ויוצרים להנאתם בלי שמץ של ניסיון או ידע קודם, ונהנים! זכינו לסדנא מעשית ליצירת כלים שימושיים (התחלנו, כמו ילדים בני שש, במאפרה). השתעשנו עם החימר, לשנו, בדקנו את האבניים ובעיקר ניסינו לא להרוס ולשבור שום דבר. 

סימן ההיכר של הכלים של רחל הוא הגוונים הכחולים השולטים במרבית הקולקציות שלה. קערות, ספלים, צלחות, כלי לייבוש סכו"ם, סירים לקדירה, כלים שמשתמשים בהם באמת ומלכלכים אותם באוכל, ובשרוף מהתנור. אני קיבלתי לחתונתי אוסף עצום של כלים (אדומים במיוחד בשבילי) בהם אני משתמשת כמעט בכל ארוחה. תמיד תמיד הם נושא לשיחה בשולחן, ואני גאה בהם כאילו אני יצרתי אותם. לפני כמה ימים שברתי קערית קטנה וממש כאב לי בלב. 

רחל (אשר בליבי מכונה עדיין "קובלט") מעבירה סדנאות באיזור מגוריה, ופעם או פעמיים בשנה מצפינה עם כלייה לאיזור המרכז, לאירועי "בתים פתוחים" לקראת החגים. אני כבר רכשתי מתנות למארחת לחג הקרוב. וגם לחמותי.