באמצע המאה התשע עשרה, כשפתחה יפן את שעריה למערב, נחשפו היפנים לתרבות שונה לחלוטין משלהם. בתחילה הוביל המפגש הזה להתבטלות מסוימת של היפנים כלפי כל מה שנחשב למערבי. אולם, לאחר תקופת לימוד נטמעו חידושי האמנות המערבית בזו היפנית ונוצרה אמנות חדשה ומקורית.
האמנות היפנית המודרנית היא קוסמופוליטית, בעיקר בשל מהירות השגת המידע, הניידות של האמנים והתערוכות הבינלאומיות שהם משתתפים בהן. לא עוד הדפסי עץ בנושאים קלאסיים מן "העולם הצף" (ukiyo), שאותם התווה בדרך כלל הממסד, כגון שחקני תיאטרון הקבוקי, נופים, דיוקנאות של נערות שעשועים יפהפיות, ציפורים ופרחים, שנפוצו ממחצית המאה השבע עשרה ועד שלהי המאה התשע עשרה. אלא מעתה גם נושאים מופשטים ולעתים פיגורטיביים המבטאים את עולמו הפנימי של האמן. הזרמים והמגמות באמנות המודרנית המערבית גם הביאו להדפס היפני דימויים ויזואליים סוריאליסטיים ואת אמנות ה"פופ".
בעקבות המפגש של האמנות היפנית עם טכניקות ההדפס המערביות השתנה גם המדיום הגרפי. הטכניקות החדשות שיובאו ליפן, כגון הדפס משי, תחריט, תצריב וליתוגרפיה נוספו להדפסי העץ והסטנסיל המסורתיים, שאמנם יש להם עבר ארוך ומפואר ביפן, אך טכניקות אלה איבדו את בלעדיותן ופסקו להיות דומיננטיות. האמנות הגרפית היפנית המודרנית אמנם עברה תמורות רבות ונראית בינלאומית, אך חותם מורשת האמנות המסורתית טבוע עמוק בעבודותיהם של האמנים היפנים. תווי ההיכר שלו הם עידון ואסתטיציזם צרופים, ניקיון הביצוע ומיומנות טכנית גבוהה.
רוב ההדפסים בתערוכה עוצבו בשנות השבעים והשמונים של המאה העשרים. ההדפסים מאופיינים בעיצוב החלל בקווים ובכתמ צבע תחומים בצורות גיאומטריות ואבסטרקטיות ונושאים אופי הרמוני ומעודן. ברבים מהם גם יש הדרגתיות מושלמת במעברי צבע, טכניקה שהאמנים היפנים נהגו להשתמש בה כבר בהדפסי העץ המסורתיים תוך ביצוע קפדני ומלוטש.
