ראיון עם האמן זאב אנגלמאיר

רגע אחרי פתיחת התערוכה "הארץ המובתחת"  התפנה זאב לענות על שאלות שממש מעניינות אותי:

צילם: נועם פלומבו, המחלקה לתקשורת חזותית, בצלאל

מהיכן הגיעה המשיכה לעולם הקומיקס?

בגיל חמש נסעתי עם הורי לכפר סירקין לקנות ביצי משק. היו שם, ליד הלול, חוברות מקומטות של דונאלד דאק, והלולנית נתנה לי אותן במתנה. גליה, אחותי, ואני דפדפנו בהן והמצאנו את הסיפורים, בזמן שאמא שלנו הכינה לנו שקשוקה מהביצים ההן. זאת היתה הפעם הראשונה שנחשפתי לקסם המהפנט של הקומיקס, ולשקשוקה.

ציירתי קומיקס לראשונה לאחר טיול ליוון, שבו מצאתי בחנות ספרים יד שניה חוברות קומיקס אלטרנטיבי. זה שילוב מעולה בין טקסט ודימוי, אפשרות לספר סיפור, להצחיק, להעציב, לרגש. מת על קומיקס.

האם נתקלת במקרים בהם הקומיקס השפיע וחולל שינוי משמעותי (בתפיסת עולם, בתרבות, במדיה וכו’)?

כן. היו לי מפגשים עם יצירות קומיקס שהשפיעו חזק. דודו גבע, הפעם הראשונה שראיתי איורים שלו ב "זו ארץ זו", וגם השניה ב"אביר זיק ספר מדליק", זה חולל בי שמחה כל כך גדולה שהדבר המופלא הזה מתקיים, שאפשר להשתטות ככה ביצירה, להתפרע. צ'סטר בראון, יוצר קנדי שנודד אל מחוזות אישיים אפלים, ג'ים וודרינג, אמן קומיקס אמריקאי שהסיפורים שלו הם מין מיתולוגיה מוזרה. היוצרים האלה השפיעו עלי כל אחד בדרכו. כל אמנות טובה עושה את זה כנראה. מחלחלת לאנשהו, ממוססת ומגלה דברים. נראה לי שהקומיקס "מאוס" של ספיגלמן חולל שינוי באופן שבו ניתן לדבר על השואה. הסיפור האישי שלו, שאינו קלישאתי ומביא גם את סיפור היחסים המורכבים שלו עם אביו, זה משנה משהו בהתייחסות ומעשיר את תפיסת העולם. זה כמובן קורה גם בספרות, בקולנוע, השינוי לפעמים איטי אבל עצם זה שיש שינוי, זה כבר דבר גדול.

בעיני רבים אתה נחשב כ”מאייר הילד הרע” הכי טוב שיש, כיצד זה מתבטא ביצירותיך?

כן. לפעמים אני לא מתנהג כל כך יפה. מודה. אתמול הייתי בקריית אונו וקיצרתי דרך בין חצרות. היה שם שלט "נא לא לדרוך על הדשא", והלכתי על הדשא. אפילו נהניתי מזה. לפעמים אני משתמש בשירותי נכים למרות שאני לא נכה. רק בגלל שהם מרווחים ולא תפוסים.  גם האיורים שלי לפעמים עוברים את גבול הטעם הטוב. אמרו לי את זה כמה פעמים. פעם היה כתוב לי בעתידות בבזוקה "יש לך חוש הומור אך לעיתים אינך יודע מתי להפסיק".  לפני כמה שנים איירתי לראש השנה שער לעיתון שראו בו עץ דקל עושה את צרכיו (מחרבן) וזבוב שר מעל הקקי "בתשרי נתן הדקל פרי שחום נחמד". וזה תלוי עכשיו בשרותים בתערוכה החדשה שלי בבית העיר. זה לא כל כך בטוב טעם, האיור הזה. מה אני אעשה, ככה אני. זה מה שיוצא לי. לא מצליח לצייר דברים חמודים מתוקים. אפילו כשמצייר במבי הוא נראה כמו רוצח סדרתי עם שפם.

האם ישנן “פרות קדושות” בהן לא תגע?

לא. אין פרות קדושות שלא אגע בהן. דוקא הקדושות הכי מפתות אותי. ברגע שמזהה פרה קדושה מתקרבת רוצה ללטף אותה ולהרגיע אותה. הן כל כך חסרות ביטחון, הפרות הקדושות. כל הזמן חוששות שיעשו מהן סטייקים.

מה הביא אותך ליצור עבודות בתלת מימד, לאחר שנים של יצירת עבודות דו מימדיות?

לפני כארבעה חדשים יצא לי ספר חדש "מסע לוולגריה", שחציו טקסטים וחציו דימויים וקומיקס. בעקבות הספר הציעה לי איילת ביתן שלונסקי , מנהלת ואוצרת בית העיר להציג את התערוכה.

כשהתחלתי לעבוד על התערוכה היו לי שיחות ארוכות עם קלודט זורע, אמנית ,מעצבת אופנה ואוצרת בית העיר, אשר דרבנה אותי ליצור בתלת ממד. למרות שהיו רק שלושה חדשים עד הפתיחה החלטתי להכנס להרפתקאה הזו. יצרתי פסלים מכל מיני חמרים שמצאתי, וכמובן נעזרתי ביוצרים נוספים. תפרנו את דמותה של  שושקה מפוף, שגודלה ארבעה וחצי מטרים. יצרנו פסלי נאון צבעוניים לפי רישומים שלי, איירובוטים זזים של דמויות שלי, מובייל של גפילטע, הולוגרמות, פסלי עיסת נייר. בנוסף, יצרנו קולאז'ים של סאונד, ערכנו סירטונים.  שלושה חודשים של יצירה אינטנסיבית וטוטאלית. אחרי שנים של איור דו ממדי לעיתונים, ספרים, אנימציה, זאת התנסות מלהיבה ואני רוצה עוד!

מה השוני בתהליך החשיבה והיצירה של מיצגים בתלת מימד מבחינתך? עם אילו אתגרים חדשים התמודדת בתהליך?

יצירת התערוכה, שחלקה הגדול בתלת ממד, היתה מורכבת. מעבר ליצירת העבודות, ליויתי את כל האובייקטים שנוצרו בכל מיני מקומות. עזרו לי בהפקה סיון ושירה מבית העיר. עבדתי עם עורך סרטים ,שקד,  מתפרת פופים בנתניה, בית דפוס להולוגרמות ברמלה. האמן המופלא נועם בר עזר לי גם בתכנון התערוכה ,נובה עזרה בצביעת הפסלים, יוצרים נוספים בנו פסלי איירובוטים אובייקטים אחרים לפי איורים ורעיונות שלי. ארתור ועופרי המעולים בנו אובייקטים מעץ צבועים באקריליק בסטודיו של תאטרון גשר. היו פסלים שנוצרו בצורה ספונטנית בתהליך. יום אחד יצאתי למרפסת ואמרתי איזה יופי היה אם מטאוריט גפילטע היה נוחת על הגג של בית ביאליק. שבועיים אחר כך הוצב גפילטע על גג הבניין. ניתן לצפות בו בטלסקופ אמיתי ממרפסת בית העיר, ולשמוע הסבר מוקלט שבו אני מתאר את נחיתת הגפילטע על גג בית ביאליק ב 1927. תופעה נדירה מאד, כי כיפת הגזר נשארה שלמה. עוצמת הנחיתה פי 30 מהחריימה שנחתה בבית ראובן. כייף גדול.

בנוסף, יצרתי קולאז' מקולאז'ים שלי, שאורכו הכולל כ 18 מטרים, מרצפה לתקרה. שמו "הארניקה", ע"פ הגרניקה של פיקאסו, כמובן. מציג בתערוכה גם סדרת איורים לספר "בראשית"שאיירתי השנה לפרויקט 929. את עבודת שרה אמנו הפכתי להוגרמה תלת ממדית, ומעניין מה טכניקות צילום ועבוד עכשויות עושות לדמוי שמתיחס לסיפור תנכי.

היצירות בתלת ממד הפגישו אותי עם חומרים חדשים שלא הכרתי. הנאונים למשל, לא ידעתי שהצבע שלהם נוצר ע"י הרכב הגז, ולא ע"י צבע שצובע אותם. זה גם משנה הסתכלות. אחרי שנים כיוצר בדו מימד גיליתי עכשיו שבעצם בכל אפשר להשתמש, כל חומר וכל חפץ יכול לשמש אותי ליצירה. זה מעולה. הרחוב הוא ארץ הפלאות.

מה תרצה שהמבקרים בתערוכה יחוו ביצירות אלו? איזה אינטראקציה אתה מצפה שתהיה?

רציתי תערוכה שתפעיל את הצופים, לכן הרבה מהעבודות הן אינטראקטיביות, במובן שיש פיפ שואו עם סרטון שצריך להציץ לתוכו, אובייקטים שמכניסים לתוכם את הראש, שמלה שמרימים, איירובוטים שזזים סביבך, חתול נוסע ומדבר בקול שלי ("מייאו,את יכולה ללטף אותי בבקשה? ...אוי,אדוני,אתה מסתיר לי את הקולאז'...מיייאווו") פוף למטה, מובייל מסתובב למעלה, רובוטים עם צ'קלקות של משטרה בעיניים. סרטים מוקרנים בכל מיני אופנים, אחד מהם שלי עם אווז באמבטיה מוקרן בתוך לב גדול. קומה שלמה בבית העיר נצבעה אדום וכוסתה שטיחים אדומים.

רוצה שהיצירה תהיה זכירה, שתהיה משמעות לזה שאת רואה אותה בתערוכה. לא רוצה יצירות דו ממד תלויות בשורה ישרה. רציתי שהתערוכה תפעיל את חלל בית העיר, שתהיה בכל קומותיו. כולל מרפסת וחזית הבניין. העמודים בחזית הפכו לרגליים נעולות נעלי עקב של שושקה. רציתי תערוכה שמחה ורצינית, אישית ומגלומנית. שמדברת על עבר ועתיד, ועוד יותר על הווה. על ההרגשה לחיות כאן כיהודי, כישראלי, כגבר, כאישה, כגפילטע. איילת ביתן שלונסקי איפשרה ועודדה את כל זה, ועיריית תל אביב תמכה, ומודה להם מאד.

מלבד התערוכה, אילו פרוייקטים מעסיקים אותך כיום?

זה סודי ביותר. יש פרויקט מדליק שמתחיל להתגלגל, וספר קומיקס "גמל מנשנש" לילדים שמחכה לי. חוץ מזה, בעקבות התערוכה פנו אלי זוג מפריז ובקשו שאחתן אותם בתור שושקה. איזה כייף. ואחר כך אטוס להתארח שבועיים בדירה שלהם בפריז. רוצה זמן ללכת לים עם הבנות שלי, רותם ותמר, שהיו סבלניות וחמודות כל התקופה הזאת, שבה התערוכה לקחה את כל עיתותי. וגם עם גילה. בת זוגי שהיתה מעורבת בכל, בשלבי הרעיון והביצוע. השותפה שלי למסע הזה.

אחרונה חביבה: מהי בעיניך הארץ המובטחת? (-:

הארץ המובטחת זה המקום המושלם שאליו אנחנו שואפים, אלא שהוא טריקי. כשמגיעים אליו מתברר שהוא כבר לא חוף מבטחים. בעצם מי רוצה מבטחים בכלל. מעצם טבענו יש בנו שאיפה לשאול ולערער. אחרת כנראה היינו נשארים בגן עדן. כמו בשיר של רחל למה כיזבתם אורות רחוקים, הארץ המובטחת כנראה לעולם תשאר מובטחת. ואולי טוב שכך. ברגע שמשהו מתממש מייד צצה ההבטחה הבאה. הארץ המובטחת היא פטה מורגנה. אם היתה מתממשת היתה נעלמת מייד. כי אנחנו ילדים שלעולם לא מסופקים. ולכן במקום לנסות לממש בעמל רב ארץ מובטחת מתבוססים לנו בארץ מובתחת. ומידי פעם טסים, הכל כלול, לחופשה בפריז,עיר האורות המנצנצים למשל, ושמה מתבשמים מהמובטחת של הצרפתים.